נחמיה שטרסלר בארץ כותב: "התמונה הזאת, של אביבה ונועם שליט יושבים על המדרכה, רגליהם על הכביש, למרגלות בית ראש הממשלה הקר והמנוכר, היתה קורעת לב."
פעם כילד וכנער היית בי איזו התפעמות לפני יום העצמאות ואת הדגל שלנו הנפתי בגאון, בהתלהבות.
אחר הלכתי לצבא ונלחמתי בששת הימים.
ולגבי העולם השתנה באחת, אבל,
בשנים הראשונות שלאחר המלחמה היא לא שמתי לב לתחושות חדשות מוזרות שהופיעו הן היו כאותיות לא ברורות
ובחלוני המשיך להתנוסס הדגל.
אני זוכר שנסעתי לחלק לחם באחד מאותם ימים לאומיים וחבר מהקיבוץ שהיה איתי אמר
אתה רואה את הדגלים המונפים כאן בנצרת בקרוב דגלים של כחול ולבן יונפו גם בשכם...""
"? ואני שואל את עצמי: "האם היום לאחר 40 שנה ממשיכים עדיין להניף דיגלנו בנצרת
אך עם התמסדות החריגים הבנתי שאין כיבוש נאור
ובהמשך הדרך אף התממשה עוד ועוד הסלמה במרירות הסכסוך
והתסריטים הזכירו יותר ויותר משטרים אפלים, נוסח פרנקו או דרא"פ
ואני אפילו התחלתי להתפלל, לחפש החריגים היו לשיטה
לבקש חריגים... אחרים...
חריגים נוסח חסידי אומות עולם!
מה עושה אדם כמוני אז ביום העצמאות
שהעם שלי הופך פחות ופחות חופשי
שהשדים משתלטים עלינו
שהחיילים והמג"בניקים, מרוב פחד יורים רמוני גז לתוך בתים בלב כפר ומשפריצים מי-ביוב לחצרות.
אז איזה עם חופשי אנו יכולים להיות, כשהם "בנינו" מתרוצצים כמורעלים
וכה רחוק מביתם "נלחמים על הבית" חשים זרים, בלתי רצויים, מוקפים מבטים זועמים
מזפזפים בעיניהם כל העת מעבר לכתף שלא יתפסו בלתי מוכנים.
אז איך אני אניף דגל עם רגשות כאלה?
אבל בבסיס אין לי ערעור שמה ש"מגיע" להם כמובן "מגיע" גם לנו!
ושהורי שאינם, שחוו בזמנם את ה"אין" כה רצו שיהיה להם דגל,
שאני מבטא.. אז מה עושים עם הרגשות השונים, אולי הסותרים,
את השמחה ואת העצב
את הגאווה והבושה גם יחד
אז מול בצד הדגל הכחול-לבן
אני מוסיף דגל אדום שבעיני מסמל את מאבקם המדמם והצודק של המדוכאים נגד הניצול, הדיכוי וכיבוש.
לעדריות וכך אני מרגיש חלק מעמי בלא להבלע
שולטי רודף שלום
