ארץ הפראיירים היא גן העדן
או מלכות השמים שלי.
שנים הרגשתי, התנגדתי אך לא הבנתי
שכל הסיפורים, האגדות על המשיח והגאולה
אינם אלא מזימה לעכב את
השינוי,
כאילו יבוא מישהו ויביא משהו,
ושאין לנו מה לעשות מלבד לחכות לגודו...
התנגדתי, אך לא ידעתי להגיד זאת בבירור
היום קלטתי כי דווקא החיכיון...
עלול להרחיק את התיקון
תיקון, לו אני כה זקוק.
אני עוד רוצה לראות ימים
בהם נעמוד בתור על מנת לתת ולא לקבל
שיהיה בי אז עוד כוח לתקן עצמי,
מבלי לחכות קודם לתיקונו של האחר.
שתהיה בי מספיק סליחה וחמלה
לטעויות שלי ושל הזולת,
שהנדיבות שלי תגיע גם לפתחו של הרחוק
שאשכיל ליילד גם מלבו את החמלה,
שאצליח להדליק כל יום, ולו ניצוץ אחד
במקום לקטר על כל החושך הגדול.
כי רק כך מרבים את האור.
או אז תהיה אווירה של גאולה בלב ובחוץ
ונפסיק להתפלל לבואו המשיח ולתלות את תמונותיו
כי המשיח
אינו שליח
לא אדם, לא דמות,
אלא מצב שמחוללים בני אדם
המחברים את מארג החיים לאחד.
